פרשת כי תבוא

האם אנחנו יודעים לחלוק את האושר שלנו

הארת השבוע
מאת קארי וואטקינס, מנהלת קהילת אור הלב ארה”ב

פרשת כי תבוא מתארת עוד מהוראותיו של משה לעם, על איך לבנות חברה צודקת לטווח ארוך בארץ המובטחת. היא מתחילה עם המצווה לקחת את כל הפירות הראשונים שקצרו האנשים בארץ, לשים אותם בטנא ולהביא אותם לכהנים כמנחה. כשהם מביאים את המנחה, הם מצווים לצטט קטע שמזכיר להם את העבדות במצרים ואת החופש שבא אחריה 

זה מנהג שנועד להזכיר לבני העם מאיפה באו, ולמנוע מהם לקחת את השפע החדש שלהם כמובן מאליו. פירות עבודתם אינם, ומעולם לא היו, לגמרי שלהם. הפסוק שמגיע ישר אחרי הציווי הזה לוקח את המצווה צעד קדימה: :וְשָֽׂמַחְתָּ֣ בְכָל־הַטּ֗וֹב אֲשֶׁ֧ר נָֽתַן־לְךָ֛ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ וּלְבֵיתֶ֑ךָ'. נאמר לנו שנהיה שמחים בכל השפע שנקצור, ואז הפסוק ממשיך 'אַתָּה֙ וְהַלֵּוִ֔י וְהַגֵּ֖ר אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבֶּֽךָ.' דברים, כו, יא. אבן עזרא, הפרשן הספרדי מימי הביניים, אומר שהתוספת הזו של אנשים שאין להם אדמה משלהם, משמעותה שאנחנו חייבים לשמח אותם עם הפירות שלנו

מצוות השמחה הזו, מופיעה בגוף שני יחיד, מכוונת לכל אחד מאיתנו כאינדיבידואלים. הצורה הזו מופיעה בעוד קומץ קטן של מקרים בתורה, כולם בספר דברים, וכולם מלווים בציווי לא לשמור על האושר הזה לבד, אלא לחלוק אותו עם אחרים. בדיוק כפי שאנו מציעים את הפירות הראשונים שלנו, מבינים שהם מעולם לא היו בבעלות שלנו, כך גם עם האושר שלנו. האושר שלנו מעולם לא נועד להיות רק שלנו. הוא תמיד נועד להיות משותף

בשבת הזו, כשהירח דועך לקראת התחלת השנה החדשה, מי ייתן ונמצא שמחה בכל מה שהשגנו השנה, ושלא נהסס לחלוק את השמחה הזו עם אחרים

שבת שלום מאור הלב