פרשת כי תצא
מה אנחנו לוקחים מהחוויות שלנו
הארת השבוע
מאת קארי וואטקינס, מנהלת קהילת אור הלב ארה”ב
הפרשה של השבוע, מתייחסת לסיפור העבדות של בני ישראל במצרים בכמה דרכים מפתיעות. שתיים מההתייחסויות כמעט זהות במבנה ובהקשר. בראשונה, ממש אחרי שמשה משתף את האיסור למשכן בגדי אלמנה – חוק שמגן על אוכלוסיות רגישות, הוא אומר, 'וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם, וַיִּפְדְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מִשָּׁם; עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ, לַעֲשׂוֹת, אֶת-הַדָּבָר, הַזֶּה', דברים כד, יח
ואז שוב, לאחר הציווי להשאיר ענבים בכרם לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה - שוב דאגה לאוכלוסיות שאין להן אדמה משלהן, משה אומר, 'וְזָכַרְתָּ, כִּי-עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ, לַעֲשׂוֹת, אֶת-הַדָּבָר, הַזֶּה. ' דברים, כד, כב
נדמה שיש כאן מעשה עמוק של למידה. בני ישראל, בקושי דור אחד לאחר דורות רבים של עבדות טראומטית, הופכים את הסיפור ההוא לשיעור בחמלה, אחריות וניסוח מחדש של שוויון חברתי. מכיוון שחוו את היותם עבדים במצרים, הם יכולים להבין עכשיו מבני כח חברתיים ולקחת עליהם אחריות, בדרכים חדשות
זה לא מובן מאליו שזה מה שהעם לקח מהחוויות שלו במצרים. יכולה הייתה להיות להם מנטליות של פחד בסגנון 'אנחנו צריכים לדאוג לעצמנו כי אף אחד אחר לא יעשה זאת.' הם יכלו לנטור טינה. אבל זה לא מה שקרה. למעשה, ההתייחסות השלישית למצרים בפרשה של השבוע היא המצווה לא לנטור טינה. 'לֹא-תְתַעֵב מִצְרִי, כִּי-גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ.' דברים, כג, ח. שנים רבות לפני שהפכנו לעבדים, קיבלו אותנו בברכה כזרים במצרים. לזכור את זה ולבטא את זה כסיבה מספיק טובה זה סימן למעין סליחה
זה שיעור יוצא דופן לאמץ בתקופה זו של כפרה. לסלוח אין משמעו להגיד שמה שהיה היה בסדר. בשום מקום בתורה לא כתוב שהעבדות שלנו במצרים הייתה מוצדקת או 'לטובה'. עדיין, בדיוק על הקרקע של הניסיון הזה של עבדות, התקווה לחברה הוגנת יותר יכולה הייתה להנץ. כשאנחנו עושים את העבודה הרוחנית של להציע ולבקש סליחה בחודשים אלול ותשרי, מי ייתן ותובנות מהפרשה של השבוע ינחו אותנו. מי ייתן ונשאף להחזיק את מורכבות החוויה - את השיפוט עם החסד, את הכרת התודה עם האבל. ומי ייתן ולעולם לא נפסיק ללמוד
