פרשת פינחס
האם אנחנו יכולים להיות בשלום עם אי השלמות
הארת השבוע
מאת מורן פלד, מורה באור הלב
המפגש של עם ישראל עם המדיינים בבעל פעור, מתואר בפרשה אחרת, בספר דברים, דרך המילה 'דבקות' – יש את הדבקים במדיינים ובעבודת האלילים ויש את הדבקים באלוהים. המילה 'דבקות' מעודנת יותר מהמילה 'קנאות', שהיא המילה שבולטת בפרשת פינחס ובפרשה הקודמת, העוסקות באותו מקרה
פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי (במדבר כה, יא)
פנחס, אשר קנאי לדבר ה', יוצא חוצץ בין עבודת האלילים לבעל פעור, בכך שהוא הורג את זִמְרִי בֶּן-סָלוּא הנשיא ואת בת זוגו המדיינית כָּזְבִּי בַת-צוּר. בזכות הרג זה – הוא זוכה מהקב"ה בברית שלום
השלום הוא הברכה האולטימטיבית, הערך היהודי העליון שנוכח בברכת כוהנים, בשבת ובתפילה - 'ה' יברך את עמו בשלום'. לא בכדי תרגמה האקדמיה את הביטוי ‘וולביינג’ למילה שְׁלוֹמוּת, מאותו שורש ובמשמעות קרובה למילה שלום
השלום וההשלמה מרכזיים לתרגול שלנו ולחיים. אנחנו מתרגלים כדי לחוות השלמה של המציאות, כדי להשלים עם מציאות חלקית, כדי להיות שלמים יותר. אנו שואפים שהשלום יהיה נוכח גם כשאנחנו מרגישים לא שלמים. להיות בשלום עם אי השלמות, הכאב, הסבל, הגעגועים, אי הנוחות והבדידות
לא תמיד הופך התרגול לברית שלום. אנחנו מחויבים לשאוף לכך, לדבוק בתרגול, עד להפיכת הקשר ביננו לבין התרגול לברית. ברית שלום בינינו לבין עצמנו
