תצווה
הארת השבוע
מאת זק ניומן, מורה באור הלב
השבוע, זו שבת זכור. כנספח לפרשת השבוע תצווה, אנו קוראים שלושה פסוקים מספר דברים על התקפתו של עמלק על בני ישראל. זהו קטע קצר אך עצמתי. יש האומרים שזו קריאת התורה היחידה שכל אדם נדרש לשמוע
'זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. יח אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ--וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹהִים. יט וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה-אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ--תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח. ' (דברים כ"ה, י"ז – י"ט)
מכמה בחינות זהו פרק מאתגר. ראשית, כיצד אנו מבינים את העובדה שבשבת זכור, עלינו למחוק זיכרון? כיצד מיישבים את תחילת הפסוק 'זכור את אשר עשה לך עמלק...', עם סופו 'תמחה את זכר'? 'לַכֹּל, זְמָן' לפי קהלת (ג', א'). עת לזכור, ועת להרפות. תרגול רוחני מבקש זריזות פנימית: ברגע אחד מתרגלים בדרך אחת, ובזמן אחר מתרגלים בדרך אחרת. לפעמים, בדרכים שמרגישות בטוחות ונתמכות, עלינו לפנות אל הכאב שלנו. אנחנו חוזרים אליו הביתה, מציעים אהבה, ופוגשים אותו בגוף: זוכרים
בזמנים אחרים, אנו משחררים. זו אינה דחיקה הצידה. זה משאיר את הכל במקומו, ונפתח, מעבר למה שהחזיק אותנו, בהעברה מכוונת של תשומת הלב למשהו אחר, משהו גדול יותר ממה שכואב. אנו נושאים את עינינו. המילה המשמשת למחיקת זכר עמלק היא גם - באופן מפתיע ומלמד - המילה למחיאת כף: 'נְהָרוֹת יִמְחֲאוּ-כָף; יַחַד, הָרִים יְרַנֵּנוּ.' (תהילים צ"ח, ח)
'לֹא, תִּשְׁכָּח'. השכחה הולכת לשני הכיוונים. אין ספק, בל נשכח את עברנו. ובל נשכח גם את רעננותו של כל שחר. הבה נוקיר את אלה שנפלו בכך שניקח אותם איתנו, נישא אותם בליבנו, נזכור את הכמיהות וההנאות העמוקות ביותר שחלקנו, ונפעל להגשמתן מחדש
