כִּי תִשָּׂא
הארת השבוע
מאת הרבה מירה נשמה, מורה באור הלב
השנה, יהודים ברחבי העולם יקראו את פרשת כִּי תִשָּׂא מיד לאחר חגיגות פורים (ובירושלים, ביום 'שושן פורים' עצמו, שכן בערים מוקפות חומה, החג נחגג יום לאחר מכן)
מעבר להבדלים הניכרים במיקומים ובנרטיבים שלהם, לשני הסיפורים הללו יש הרבה מן המשותף
בדיוק כמו סיפור פורים, פרשת כִּי תִשָּׂא היא רכבת הרים. לאחר ששוחררו ממצרים, קיבלו את ההתגלות בהר סיני ובנו את המשכן, בני ישראל עומדים סוף סוף לקבל את לוחות הברית
אך כאשר משה נעלם בהר כדי לקבל עבורם את הלוחות, העם, שנותר לבדו, מרגיש נטוש. הם מחליטים לעשות לעצמם אל חדש, ומתחילים להשתחוות לו. אלוהים כועס כל כך שהוא מאיים להשמיד את כל העם. התערבותו הרחומה של משה היא זו שעוצרת את ידו של אלוהים. במגילת אסתר, זה הפוך; דווקא משום שמרדכי היהודי סירב להשתחוות להמן, המן זמם להשמיד את כל עמו של מרדכי. כאן, התערבותה הרחומה של המלכה אסתר היא זו שבסופו של דבר עוצרת את ידו של המן
בשני הסיפורים, העם היהודי מוצא את עצמו במצב שבו הוא עלול להימחק לחלוטין. בשני הסיפורים, אדם אמיץ מתערב ומציל אותם
אסתר ומשה מתמודדים עם אתגרים עצומים, וכל אחד מהם מתערב
אך איננו צריכים לחכות עד שהחיים יציבו בפנינו ענייני חיים ומוות כדי לבחור להיות אמיצים, לפתח את תכונות הלב שעוזרות לנו לחיות בשוויון נפש, אומץ, בהירות וחיבור טובים יותרזה מה שלימד אותי תרגול המיינדפולנס
על ידי התייצבות שוב ושוב מול רגשותיי, במקום להדחיק אותם או לחפש בריחות קלות, למדתי להרגיש את מה שאני מרגישה, ולקבל החלטות המבוססות על בהירות הלב והתודעה שלי
זה מה שאסתר מגלמת כשהיא מחליטה ללכת לדבר עם המלך, תוך שהיא מסכנת את חייה שלה, למרות שהיא פחדה. זה מה שמשה מבטא כשהוא מתחנן לאלוהים בשם העם היהודי, למרות שגם הוא כועס עליהם.
היותנו בעלי רגשות, כמו כעס, אצל משה, או פחד, אצל אסתר, לא אומר שעלינו לפעול לפיהם
אנו יכולים להתחיל בפשוט לבחור לשבת, יום אחר יום, ולתרגל מיינדפולנס
ואיזה זמן טוב יותר מהיום
