וַיַּקְהֵל
הארת השבוע
מאת קארי וואקינס, מנהלת קהילת אור הלב ישראל
קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה, לַיהוָה, כֹּל נְדִיב לִבּוֹ, יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְהוָה: זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת (שמות ל"ה, ה')
"אנו נמצאים בסדרת פרשות המפרטות את בניית המשכן, אוהל המדבר הנייד. ההוראות הנ"ל, הכוללות איסוף משותף של זהב מהעם כדי לבנות משהו קדוש, עלולות לעורר פליאה: רגע אחד, האם לא ראינו את זה רק עכשיו? והאם זה לא הלך רע מאוד? בפרשה של שבוע שעבר קראנו: 'וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַהֲרֹן, פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם; וְהָבִיאוּ, אֵלָי...וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה' (שמות ל"ב, ב'-ד')
עגל הזהב נבנה מזהב שנאסף מהעם. אפשר היה לחשוב שמשה ואלוהים היו רוצים הפעם להתרחק ככל האפשר מהטריטוריה המסוכנת הזו. במקום זאת, נראה שהם מביאים באופן פעיל את התזכורת הזו ליצירת המשכן
אולי הוראת בנייה זו אינה באה כדי למשוך את תשומת לבנו למה שדומה בשני הטקסים הדתיים הללו, אלא למה ששונה. במילותיה של נחמה ליבוביץ', 'זהב בלבד ניתן לעגל, אך זהב ולב נדיב ניתנו למשכן. נתינת הלב הייתה חיונית'. בסיפור עגל הזהב, אהרן מורה לגברים לקחת את הזהב מבני משפחותיהם. בהוראות למשכן, העם מונחה להביא, ורק אם ליבם מניע אותם
זה לא רק מה שאנחנו עושים שחשוב, אלא איך אנחנו עושים את זה. אנו רואים זאת בתרגול המיינדפולנס שלנו. כאשר אנו מתיישבים על הכרית שלנו במטרה לקחת, להוציא משהו מהתרגול שלנו, יהיה בהכרח משהו נוקשה ומכווץ בחוויה שלנו, בדומה להתקשות של עגל הזהב כשהתקרר בתבניתו. כאשר אנו מתיישבים עם לב נדיב, החוויה שונה לחלוטין. אנו מופיעים מוכנים להיות חלק מתהליך יצירתי, שיוצר לא דבר קדוש אלא מרחב קדוש. יש כאן יותר קלילות, יותר רכות
בפעם הבאה שאתם מתיישבים למדיטציה, שימו לב ל'איך' שלכם, וראו מה קורה אם אתם מתכווננים מלבכם הנדיב, אפילו רק קצת. מאחלת לכם שבת רכה ומרווחת
