משפטים
הארת השבוע
מאת אביגיל בארי-הראל, בוגרת התוכנית להכשרת מורים של אור הלב
פרשת השבוע מציגה את דיני העבד העברי, אותו יהודי שמכר את עצמו לעבדות כדי להימנע מתנאי החיים הקשים של העוני. העבדות, כך נשמע מהפסוקים, מקנה ביטחון מסוים. משכורת מסודרת, מישהו אחר שדואג לעתיד שלי, מישהו אחר שמחליט עבורי מה קורה עם כל שעה ושעה ביום שלי. נשמע מוכר, לא? התורה מכירה אמנם בצורך האנושי בביטחון כלכלי ותזונתי, אך מקדשת את החירות. השנה השביעית מהווה הזדמנות להתעוררות ולשחרור, בדיוק כמו השבת המאפשרת התחדשות והתנתקות ממעגל העבודה השגרתי. אך נראה שגם את ההזדמנות הזו לא כולם לוקחים. אם העבד מחליט שהוא אוהב את מה שקיבל בבית האדון, או אפילו אוהב את האדון בעצמו, הוא יכול לוותר על החירות שלו לעולמים. במקרה כזה, התורה מזהירה, על האדון לרצוע (כלומר, לפצוע מעט) את אוזנו של העבד בדלת הבית. כיצד ניתן להסביר מעשה סימבולי זה? המדרש מציע תשובה יצירתית – אוזנו הנרצעת של העבד היא אותה האוזן ששמעה על הר סיני כי בני ישראל משוחררים לחלוטין מכל שעבוד שבעולם מלבד השעבוד לאלוהים בעצמו. הדלת שעליה נרצע העבד, היא זכר לאותה דלת שאלוהים דילג מעליה בליל יציאת מצרים, תוך שהוא קורא 'כי לי בני ישראל עבדים' (ויקרא כ"ה, נ"ה). עבדים לאלוהים, ולא עבדים לשום אדם או מהות אחרת. הסמליות של רציעת האוזן בדלת הבית מלמדת אותנו שיעור עמוק: כל אלמנט בחיינו - אפילו הפשוט ביותר - יכול לשמש כתזכורת לחירותנו הבסיסית. המדרש מקשר זאת לחוויה הקולקטיבית של עם ישראל בהר סיני - רגע של התעלות והתעוררות לחירות רוחנית
ממדרש זה אנו לומדים כי החירות האמיתית אינה היעדר מחויבות, אלא היכולת לבחור למה אנו מתמסרים. בכל רגע נתון, אנו חופשיים לבחור מחדש ולהקשיב. להקשיב לקול הפנימי שלנו, להתעורר מהרגלים אוטומטיים, ולכוון את חיינו לעבר מה שאמיתי ומיטיב עבורנו ועבור אחרים. בעולם הרועש והתובעני שלנו, במציאות שלנו עכשיו ובכלל, אנו נדרשים לשים תזכורת לחירות שלנו. פקיחת האוזניים באמצע היום להאזין באמת לקולם של מי שמדברים אלינו, לציוץ הציפורים ממרחק, או אפילו להמיית ליבנו, לחיים הרוחשים בתוכנו, היא אולי דרך להתחיל את המסע לעבר החירות שנמצאת כאן ועכשיו
