בֹּ֖א
הארת השבוע
מאת זק ניומן, מורה באור הלב
אחת הדרכים לקרוא את התורה היא לזהות את המילים או הביטויים הבולטים, כאילו הם מושיטים יד מהדף לכיוונך. באור הזה, בקריאת פרשת השבוע, מה שבאמת בולט בעיני הוא השם עצמו: בֹּ֖א
בוא. נהוג לומר שהתורה באה לפגוש אותנו ומציעה לנו את מה שאנחנו צריכים. התורה קוראת לנו. השבוע היא עושה זאת פשוטו כמשמעו, ואומרת בוא
בוא... לאן? לאן קוראת לנו התורה? עבור משה, הקריאה היא אל לבו הקשוח של הרודן: 'וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בֹּ֖א אֶל־פַּרְעֹ֑ה' (שמות י', א')
אלוהים נמצא בפרעה, אומר הרבי מקוצק, בדיוק כמו בכל מקום אחר: לכן הקריאה האלוקית היא 'בוא', לא 'לך'. בוא, כי גם אני כאן; אפילו כאן
מה קורא לך, מזמין אותך, לוחש באהבה: בוא? כמו משה, גם אנחנו עלולים להיקרא לאתגר. אבל עבור כל אחד מאיתנו הצורה עשויה להיות שונה מאוד בזמנים שונים
אנו עשויים להיקרא לפנות מקום בליבנו לאנשים אחרים. כמו שאומר דיוויד ווייט, להניח את כובד הלבד שלך ולהתרווח בשיחה. אנו עשויים להיקרא לפנות מקום בליבנו לעצמנו. אולי אנו נקראים לתת לליבנו להיות שמח ומלא תקווה, לאפשר לשמחה ולתקווה להיות אמיתיות, מלאות ועמוקות, למרות שהן לא הדברים האמיתיים היחידים שאנו מרגישים
האם אנו נקראים להכיר בכך שאנחנו כבר לא במצרים? להודות באינספור הדרכים הפשוטות ביום יום שבהן אנו מבורכים. 'בַּֽעֲב֣וּר זֶ֗ה עָשָׂ֤ה יְהוָה֙ לִ֔י' (י"ג, ח'), אנו קוראים השבוע. בזה אני מבורך. למרות המורכבות, אנו נקראים לבוא ולראות את היופי ממש לנגד עינינו, לצעוד אל האור, לקלוט את מה שחי ובהיר וחי ללא הרף ברגע זה ממש עכשיו
אולי התורה קוראת לנו סוף סוף לעשות את הדבר שדחינו, לשחרר את מה שמעכב אותנו, לחזור הביתה, או לצאת לדרך, או להודות שאנחנו פשוט לא בטוחים, ולנשום בחופשיות בתוך חוסר הוודאות
