משפטים
מהו הקצב של הדרך הרוחנית
הארת השבוע
מאת אריאל ישראלה הנדלמן, צוות אור הלב
פרשת משפטים עוסקת בחוקים ובפרטים רבים שאינם ישימים עוד לחיים המודרניים במובן המילולי, כמו כיצד לנהוג בעבדים. היא גם מדברת על כמה הלכות שרלוונטיות באופן ישיר: איך לחגוג את שלושת הרגלים, ואיך להיות כנים באינטראקציות יומיומיות על ידי אי לקיחת שוחד.
בתוך כל החוקים הללו, אנו נתקלים בקטע בלתי צפוי: 'וַיִּרְא֕וּ אֵ֖ת אֱלֹקֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְתַ֣חַת רַגְלָ֗יו כְּמַעֲשֵׂה֙ לִבְנַ֣ת הַסַּפִּ֔יר וּכְעֶ֥צֶם הַשָּׁמַ֖יִם לָטֹֽהַר' שמות כ"ד, י
בעיצומה של התוויית הפרטים הקטנים של חיי היומיום, יש לנו את האמירה השמימית הזו, לכאורה משום מקום. המשפט מיד אחריו מחזיר אותנו שוב למציאות היומיומית, ואומר שמשה, אהרן וזקני העם אכלו ושתו לאחר שראו את האינסופי
במילותיו של המורה למיינדפולנס ג'ק קורנפילד, 'אחרי האקסטזה, הכביסה'. ריצה הלוך ושוב, פסגות ועמקים, זהו הקצב של הדרך הרוחנית, הקצב של להיות אנושי ולעסוק בקשר עם האלוהי
בתרגול המדיטציה שלנו, זה כל כך מפתה לתייג את הישיבה כ'טובה' כאשר אנו מוצאים מרחב שקט יותר, ו'לא כל כך טובה' כאשר אנו מוצאים את תשומת הלב שלנו מוסחת יותר. אבל, כמו שאמר פעם הרב ג'יימס בריטריט של אור הלב, 'כל ישיבה היא ישיבה טובה'. אנחנו מופיעים; אנחנו מעורבים; אנחנו מנסים
לא הכל עשוי מספיר ושמיים מטהרים. בימים אלה, זה אתגר פשוט לקום מהמיטה, או להושיט קורטוב של חמלה לעצמנו ולאחרים. אבל כשזה קורה, כמה זה מפואר. ואז, בפעם הבאה שנביט מטה ונראה את ניצוץ הספיר הזה, או נביט למעלה ונראה את השמים המגנים אך הנרחבים, נדע שרק האני האמיתי ביותר שלנו משתקף אלינו בחזרה. ואנחנו לוקחים את הזיכרון הזה איתנו כשאנחנו ממשיכים הלאה במסע
