שמיני
הארת השבוע
מאת אביגיל בארי-הראל, בוגרת התוכנית להכשרת מורים של אור הלב
בפרשת שמיני אנו קוראים על אחד מהרגעים המזעזעים בתורה. בתוך רגעי השיא והשמחה של חנוכת המשכן, מתרחש אסון. נדב ואביהוא, בני אהרן, מקריבים אש זרה ונאכלים בעצמם כקרבן באותה האש. תגובתו של אהרן מתומצתת בשתי מילים רבות עוצמה: 'וַיִּדֹּם אַהֲרֹן'. מדוע שתק אהרון ומה יכולה ללמד אותנו תגובתו על היחס שלנו למקדש חיינו המתחדש בכל רגע ורגע? המדרש מקשר את מותם של בני אהרן לפסוק בקהלת: 'לַכֹּל מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע'. המדרש משווה בין מותם של בני אהרן הצדיקים לבין עונשם של עדת קרח, 'הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים' ומדגיש את הפרדוקס: שתי הקבוצות הללו, למרות שאלה צדיקים ואלה רשעים, קיפחו את חייהם באותו האופן בדיוק (ויקרא רבה, כ).
מהי התגובה המתאימה לנוכח אי-צדק שכזה? אהרן ניצב בתוך הפרדוקס ושותק. שתיקתו מהדהדת עבורנו את מוגבלותן של המילים. הללו מתיימרות להסביר, לנחם, לתת משמעות אך לעתים אין להן כל גישה אל האמת העמוקה של הרגע. חכמינו הבינו את כוחה של השתיקה בביתם של האבלים. ברגעי האבדן ההלכה מורה לאדם שמגיע לנחם לשתוק ולתת לאבל לדבר ראשון. אם האבל בוחר להמשיך בשתיקתו, יש לכבד זאת ולא להפריע במילים מיותרות
הרמב"ן מסביר שאהרן בכה ואז שתק. שתיקתו של אהרן לא היתה תגובה טראומטית או אדישות לאסון שפקד אותו, אלא בחירה מודעת והבנת מעמדו ככהן וכמנהיג. שתיקתו מעידה על התרחבות מעבר למקום האישי שלו ופתיחה אל המסתורין האלוהי. כדברי המדרש במקום אחר: 'כשהקב"ה מדבר הכל שותקים.' (ספרי במדבר) אהרן עצר את מילותיו ושיפוטיו והקשיב לדבר ה'. לפי פירוש זה, שתיקתו של אהרון היתה תרגול בהשתוות
השתוות היא היכולת להיות נוכחים במלואנו בתוך הכאב מבלי להגיב באוטומטיות. בתרגול כזה, אנו מתרגלים התרחבות ומאפשרים ככל שניתן לדברים להיות כמו שהם. לקבל אותם ברכות מבלי לדחות אותם או לשנות אותם. עמדה כזו יכולה לעתים להתפרש כאדישות וכניתוק, אך לפי מורי החסידות, שתיקתו של אהרן נבעה דווקא מאהבה עמוקה
תרגול ההשתוות הוא אימון באהבה, לא בניתוק. למרות עומק הכאב ואולי אף מתוכו - זוהי קבלה רדיקלית של החיים. האפשרות לחיות מתוך חמלה ואהבה עמוקה, לתת יחס אוהב לרגע הזה ולכל מה שהוא מביא איתו מתוך התרככות ומתוך הקשבה לחכמה העמוקה שיש בו. זהו תרגול מאתגר, כי המציאות רוויה קשיים, פחדים ואסונות, וחלקים רבים ממנה שאנו מבקשים להדוף. בשתיקתו, מלמדנו אהרן שקבלה רדיקלית ואהבה איננה ויתור על החיים ועל המתים, אלא מפגש עמוק יותר עם כל אלה, ומפתח לפעולה חכמה יותר בעולם
בימים האלה שבין יום השואה ויום הזיכרון, בתוך מלחמה ארוכה ומחלוקת וכאוס, התורה מזכירה לנו שיש אפשרות של שתיקה כמרחב בטוח ומקודש. השתיקה וההשתוות מאפשרות רגעים בהם הדואליות נמסה באורה של הכרה רחבה. מהמגע עם המקום הזה אנו נקראים לשוב אל העולם, לשרת את המקודש שבחיי היומיום, כוהנים וכוהנות במקדש החיים מתוך חכמה עמוקה וחמלה גדולה יותר
