ויקרא
הארת השבוע
מאת רבי דורותי ריצ’מן, מורה באור הלב
ויקרא הוא שם פרשת השבוע הזו והספר השלישי בתורה. הרב מנחם מ' שניאורסון (ז"ל) מזכיר לנו שיש חשיבות לשם של פרשת התורה. 'שמות אינם מקריים בתורה. אנו מוצאים במקומות רבים ששמו של אדם או דבר מספר לנו על טבעו. וכך גם לגבי פרשות התורה. השמות שהם נושאים הם רמז לתוכנן
אז למה רומז לנו השם 'ויקרא' בפרשת השבוע הזו - ובהרחבה - לכל הספר שהוא פותח? בואו נתבונן מקרוב בפסוק הפתיחה
וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר (ויקרא א', א')
לפסוק זה יש מבנה דקדוקי מוזר: הנושא של הפועל הראשון (קרא) חסר ומופיע רק לאחר הפועל השני (דיבר). רוברט אלטר מציין שבאופן רגיל, ניתן היה לצפות, 'ויקרא ה' אל משה וידבר אליו'. אלטר שואל האם עיכוב הופעתו של ה' כנושא בפסוק הוא דרך להדגיש את חוויית הקריאה עצמה ולהפריד אותה מדברי החוקים שיבואו בעקבותיה.
לכן, בהבנה זו: אלוהים קרא למשה. נקודה. ואז, אלוהים דיבר אליו
אני אוהבת את הרעיון הזה שקריאתו של אלוהים נפרדת מהשפה והחוק. זה מאפשר לי לדמיין איך הרגישה קריאת אלוהים למשה. אם הקריאה לא הייתה במילים, האם היא הייתה בקול? יותר כמו לחישה או קריאת שופר? או שזה היה כמו גירוד על לחיו? או משב רוח שעבר בשערו? רטט בחזהו? טעם הדבש? או ששמיעת קריאתו של אלוהים היא יותר כמו תשומת לב מוגברת לחוויה רגילה? הפרדת קריאתו של אלוהים כמשהו אמיתי, אך ללא תיאור, שומרת אותה מסתורית ופתוחה
סוף הפסוק שלנו אומר לנו שברגע שאלוהים דיבר אל משה, המקום שממנו הגיע קולו היה אוהל מועד. אולי הרעיון של קריאתו של אלוהים כמרכזית לספר תורה זה הוא להזכיר לנו לעצור, להמתין ולהאזין לקריאה האלוהית לפני שנפעל. זוהי מיומנות שאנו יכולים לתרגל. להמתין. לקחת הפסקה. להאזין בכל חושינו. לדעת שפעולותינו הן בקריאה ובתגובה לאלוהי. ולדעת שהרגע הזה ממש הוא אוהל מועד
