האזינו
הארת השבוע
מאת אריאל ישראלה הנדלמן, צוות אור הלב
"אנו מוצאים את עצמנו כמעט בסוף התורה, או לפחות בסוף חמשת חומשי תורה, מוכנים להתחיל את המחזור מחדש בקרוב. פרשת השבוע, 'האזינו' – חולקת שורש עם המילה אוזן. משה מדקלם שיר לכל מי שיקשיב – האינסוף, עם ישראל, ליבו, יהושע יורשו, הארץ עצמה. השיר הוא מעין זיקוק של כל ספר דברים. הוא מגולל, בשפע דימויים מטאפוריים יפים, אלימים, טרגיים ומנצחים בעת ובעונה אחת, את כל הניסיונות והתלאות שעבר העם במהלך מסעו, שהוא המסע שלנו
בסוף הפרשה אומר האינסופי למשה שהוא עומד למות מבלי להיכנס לארץ המובטחת. התורה מסתיימת לפני שנגיע ליעדנו, יעד שמשה למעשה לעולם לא יגיע אליו. הוא ימות כשהוא משקיף על הארץ שאליה הוביל אותנו, כפי שעולה מהשורה האחרונה של הפרשה
כִּ֥י מִנֶּ֖גֶד תִּרְאֶ֣ה אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָׁ֙מָּה֙ לֹ֣א תָב֔וֹא אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (דברים ל"ב, נ"ב)
אם נתבונן בסיפור הזה דרך עדשה מיתולוגית, משה קיים בתוך כל אחד מאיתנו. וכל אחד מאיתנו הוא חלק מבני ישראל. לכן, חלק מאיתנו חייב תמיד להישאר בכמיהה – למה שהובטח על ידי מי שברא אותנו, לבית שאליו אנו נוסעים ללא הרף, לשלמות שאנו יודעים שהיא זכותנו מלידה, למה שנועדנו להיות.
חלק אחר מאיתנו זוכה לכניסה; הכמיהה העמוקה מתגשמת ומסופקת, השיבה הביתה מתגשמת. נראה שעלינו להחזיק תמיד בפרדוקס, בשתי החוויות הללו בעת ובעונה אחת, כדי להיות בקשר אמיתי ואוהב עם האחד, זה עם זה, ועם הבריאה כולה. חלק מאיתנו, המנהיג הצנוע, נשאר על פסגת ההר, משתוקק בכוח בלתי נסבל. החלק השני נכנס במלואו ומקבל את הברכה, מבלי לשכוח לעולם מה נדרש כדי להגיע
