כי תבוא
הארת השבוע
מאת קארי וואטקינס, מנהלת קהילת אור הלב ארה”ב
פרשת כי תבוא פותחת במצווה לקחת את כל הביכורים שהעם יקצור בארץ, לשים אותם בטנא ולהביא אותם לכוהנים כמנחות. כאשר הם מביאים את המנחה, הם מכוונים לדקלם קטע (שאנו עדיין מדקלמים אלפי שנים מאוחר יותר בליל הסדר) המזכיר להם את עבדותם במצרים ואת חירותם לאחר מכן
זהו טקס שנועד להזכיר לאנשים מהיכן הם באו ולמנוע מהם לקחת את השפע החדש שלהם כמובן מאליו. פירות עמלם אינם, ומעולם לא היו, לגמרי שלהם
הפסוק העוקב מיד אחר מצווה זו של הביכורים, לוקח את המצווה צעד אחד קדימה. 'וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ--וּלְבֵיתֶךָ'. זו הוראה, מצווה. תשמח! איך זה מרגיש כשמצווים עלינו להיות בשמחה? בדקו עם עצמכם לרגע. אני מתארת לעצמי שעבור חלק מכם, זה תענוג. איזו דת נהדרת, שאלה החוקים שלנו! לאחרים - איך אפשר לצוות עלינו להרגיש משהו, במיוחד בימים האלה שהעולם יכול להרגיש כל כך כבד? מה קורה אם אנחנו פשוט לא מרגישים את זה? נאמר לנו בפרשתנו בצורת הציווי - ושמחת - שנשמח בשפע שנקצור, ואז ממשיך הפסוק 'אַתָּה, וְהַלֵּוִי, וְהַגֵּר, אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ.' (דברים כ"ו, י"א). אבן עזרא, פרשן ספרדי מימי הביניים, אומר שתוספת זו של קטגוריות של אנשים שאין להם אדמה משלהם לקצור ממנה, פירושה שאתה חייב לשמח אותם בפרי אדמתך
ציווי שמחה זה מופיע בגוף שני יחיד, המופנה לכל אחד מאיתנו כיחידים. מסתבר שצורה זו מופיעה פעמים בודדות אחרות בתורה, כולן בספר דברים, ותמיד מלוות במצווה לא לשמור את השמחה הזו לבד, אלא לחלוק אותה עם אחרים
אז שמחה אין משמעותה 'תהיה שמח!' אלא משהו יותר כמו, שיתוף של השמחה
בדיוק כפי שהבאנו את ראשית פרי אדמתנו, מתוך הכרה בכך שהוא מעולם לא היה שלנו בלבד, כך גם בשמחתנו. האושר שלנו מעולם לא נועד להיות עבורנו בלבד. מה שאנו מצווים כאן הוא לשתף בשמחתנו, כשם שאנו חולקים את הפירות הראשונים
אז איפה זה משאיר אותנו כשאין לנו מספיק שמחה לעצמנו, שלא לדבר על לשתף? אולי זאת הסיבה שהיהדות היא כל כך קהילתית. בדיוק כמו שאומר אבן עזרא, כשיש לנו מספיק, אנחנו מחויבים לשתף עם אחרים. זה אומר שכשאין לנו מספיק, אחרים מחויבים לשתף איתנו. ואנחנו לא משתפים מתוך מעשה של צדקה. כולם מרוויחים. שמחה אינה שמחה אלא אם כן היא משותפת
