בשלח
איך נמצא את היבשה בתוך הים
הארת השבוע
מאת אביגיל בארי הראל, בוגרת תוכנית יסוד
בימים הראשונים למלחמה, בכל פעם שניסיתי לשבת למדיטציה הרגשתי שאני נתקעת בחומה גבוהה. הרגשות שעלו - הפחד, העצב, וחוסר האונים - לא רצו שאפגוש בהם. בימים ההם, חשבתי לעצמי, האם התרגול באמת יכול להאיר את הדרך ולתת לי ולאחרים ביטחון בזמנים קשים כאלה? ואולי, זו בעצם בריחה מהחדשות וממה שבאמת קורה. ניסיון כושל לכסות ברגיעה מזויפת על החושך והתוהו
בפרשה שלנו, פרשת בשלח, אנחנו פוגשים את בני ישראל לכודים בסיטואציה קשה. מהצד האחד שלהם צבא מצרים, ומן הצד האחר הים הסוער. סביבם חושך ואפלה, והם מפוחדים כל כך שנראה להם קל יותר לחזור אל הכלא המוכר והטוב של העבדות במצרים.הקב"ה לא נכנע לחוסר האונים ולצעקות שלהם, אלא מצווה אותם להמשיך לנסוע - היישר אל תוך הים. למה הוא עושה את זה? הקב"ה מוביל את בני ישראל לתוך המקום החשוך והלא ידוע ביותר שיש בנמצא. הים הוא אפל ומסתורי, עולם שלם ללא שמש, שרק קצה קצהו נגלה וידוע. בני ישראל יורדים אל הים, ולפי המדרש אפילו מתחילים בשחייה במים החשוכים, ורק אז מוצאים שבתוך הים ישנה יבשה: 'ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה, והמים להם חומה מימינם ומשמאלם' (שמות י"ד, כ"ב)
הדרישה של הקב"ה לנסוע היישר לים נראית במבט ראשון אטומה, אבל אולי דווקא בכניסה הזו פנימה אל המצולות בני ישראל מגלים שיש להם דרך והם עוברים ביבשה בתוך הים. עוד הם מגלים שהקב"ה בעצמו נמצא עמם שם, בתוך התהומות
מהפרספקטיבה האלוהית, החלוקה בין היבשה לים, כמו החלוקה בין אור וחושך, לא קיימת. הוא הרי בכל, והכל שרוי בו. החוויה שישנם רע וחושך, נפרדים ומאיימים, מקורה בהשקפה האנושית על החיים. הנס של בקיעת המים, ושל היכולת של בני ישראל לצעוד בלב הים, יותר משהוא שינוי המציאות הפיסית הוא פתיחה של נקודת ההסתכלות שלהם על העולם. הים זה לא מה שהם חשבו
עם הזמן שעבר, גיליתי שהמדיטציה בזמנים כאלה פותחת את האפשרות לראות בדיוק וחמלה את מה שיש, גם את הרגשות הקשים, בלי לכסות ובלי להסתיר. דרך זה המשכתי למצוא נחמה והבנה של עצמי. מי ייתן והחומות שבלב יהפכו לים של ריפוי הנפש. שנזכה
