ויחי
האם אנחנו יכולים להחזיק את התנועה של החיים בכף יד פתוחה
הארת השבוע
מאת רבקה שיסלר, מורה במכון לרוחניות יהודית ובאור הלב
פרשת ויחי היא סיפור מותו של יעקב. למרות זאת, שמה הוא 'ויחי', הוא יחיה. השם מרמז על המסר מהפרשה: המוות והחיים הם בלתי נפרדים. אפילו ברגע מותו, בדרך מסוימת, יעקב חי, מה זה שממשיך לחיות? התורה לא משתמשת במילה מוות כאשר יעקב נפטר, נאמר: 'ויאסף אל עמיו'. חכמינו מפרשים זאת באומרם שיעקב חי דרך כל אחד ממשיכי דרכו ובכך, רוחו היא נצחית
יהודים, בדרך כלל מפעילים את ההיבט הנצחי והאינסופי של אלוהים כאשר הם מתמודדים עם מוות. כשאנו מכירים באמיתות המוות, אנו מכירים גם בכך שיש מציאות גדולה יותר. למרות שהגוף האנושי עובר מהעולם, האלוהות היא נצחית, מעבר לגבולות של חלל וזמן
מיינדפולנס מראה לנו שכל התופעות תמיד צצות וחולפות. המוות הוא ההדגמה החזקה ביותר של האמת הזו. התרגול שלנו הוא להעריך את הטבע החמקמק של החוויה, להגיב לזה באהבה ובחכמה ולחזור תמיד למה שעקבי ויציב - הנשימה שלנו, תפילה לחסד, מודעות לכשעצמה
בסיכומו של דבר, אנו מתחילים לראות שיש משהו לא משתנה מתחת לשכבת המחשבות והרגשות שלנו. שם בפנים, נוכל לחוות חוכמה וחסד. התפיסה שלנו מתחילה להתבהר, כשהבריאה חושפת את עצמה אלינו בדרכים לא צפויות. בהחזקת התנועה של החיים שלנו בכף יד פתוחה, אנחנו משחררים את מה שמוכן להשתחרר ואנו מתרככים בתהליך. אנחנו יכולים לסלוח לחיים על הארעיות שלהם, להעריך את ערכו של כל רגע חולף, ולהיפתח כדי לקבל את המתנות שלו
כשם שהספרות החסידית שלנו מזכירה לנו תמיד, 'אין עוד מלבדו' - אין אף אחד חוץ מאלוהים. אין דבר שהוא לא האלוהי, מסתיר את עצמו בכיסויים של עולמנו המשתנה תמיד, תמיד נפתח, גדל, פורח וקמל. אם נאט כדי באמת להקשיב ולהרגיש, להחזיק ולאפשר לעצמנו להיות מוחזקים על ידי זה ולהסתכל מקרוב מספיק - נוכל להתחיל לראות את זה
