מטות-מסעי
מה קורה כשאנו מונעים מעצמנו את ההנאות הפשוטות של העולם
הארת השבוע
מאת הרבה ד”ר מירה נשמה וייל, מורה באור הלב
פרשת מטות פותחת בהלכות נדרים; 'אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה, אוֹ-הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹ--לֹא יַחֵל, דְּבָרוֹ: כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו, יַעֲשֶׂה'. במדבר, ל', ג'
בכך הטקסט מזכיר לנו שהכוונה שלנו חשובה: יש לנו את הכוח להגביל את עצמנו. האם זה רק דבר טוב? בפירושיו לפרשה מזכיר לנו המאסטר החסידי המאור עיניים סוג אחד מסוים של נדרים: הנזיר הוא זה שמחליט להגביל את עצמו לתקופה מסוימת. בתקופה סגפנית זו, הוא יימנע מלקחת חלק בתענוגות גשמיים, כמו מוצרים מן הגפן
במובנים מסוימים זה ראוי לשבח. כאשר אנחנו בריטריט, או כאשר אנחנו מנהלים אורח חיים של התבוננות עמוקה, אנו חיים בפשטות רבה יותר. הסגפנות הזו יכולה להיות מקור להנאה גדולה. עם זאת, כאשר הנדר מגיע לסיומו, הנזיר מקבל הוראה להעלות קורבן חטאת. על עוגמת הנפש שגרם לעצמו, מוסיף התלמוד, בכך שמנע מעצמו (תענית י"א א). המשמעות היא שבעוד שיש הרבה דברים נאצלים בשליחותו של הנזיר, התורה והתלמוד מניחים שבשלב מסוים בתהליך, הנזיר ערבב בין סגפנות קדושה לענישה עצמית
וכך במסורת היהודית, הגבלות כאלו מכוונות להיות זמניות. תענוגות גשמיים, מזכיר לנו מאור עיניים, באים ממקור אלוקי: אין דבר בעולם שאין בו ניצוץ קדוש. אחת הדרכים לפגוש את הקדושה הזו היא דרך הגשמיות ההדדית שלנו. כאשר אנו מונעים מעצמנו אפילו את ההנאות הפשוטות של העולם, אנו במובן מסויים הולכים נגד הרצון האלוקי
בפתחם של 'שלושת השבועות', תקופה של צמצום שבה אנו נכנסים בהדרגה למצב של אבל ששיאו בתשעה באב, מי ייתן ונזכור שבכי על אובדן ושבר אינו עונש עצמי, אלא תשומת לב לפצעים שלנו. וכשהתקופה הזו תסתיים, נחזור ליהנות מהנאות החושים, לעבר הריקודים של ט"ו באב, חג האהבה. המיינדפולנס הוא בן הלוויה שלנו לאורך כל השלבים האלה: המשמעת העצמית, האבל, הנחמה, ההנאה. הכל עניין של להישאר נוכחים ולכבד כל אחד מהרגעים האלה, כפי שהוא
