כי תשא
הארת השבוע
מאת רבקה שיסלר, מורה באור הלב
בפרשת כי תשא מקבל משה את לוחות הברית, 'כתובים באצבע ה'' (שמות לא, יח). התלמוד הירושלמי מלמד כי תורה זו שניתנה מאלוהים למשה הייתה 'אֵשׁ לְבָנָה חָרוּתָה בְאֵשׁ שְׁחוֹרָה. הִיא אֵשׁ מוּבְלֶלֶת בְאֵשׁ חֲצוּבָה מֵאֵשׁ וּנְתוּנָה בָאֵשׁ' (תלמוד שקלים ירושלמי ו' א'-ב'). הפרשה שלנו מתארת את פניו של משה כקורנות כשהוא יורד מן ההר, כאילו נבלעו בלהבות האש השחורה-לבנה הזו.
מה המשמעות של הדימוי המסתורי והמעורר הזה? הסבר נפוץ הוא שהאש השחורה מתייחסת למילות התורה, והאש הלבנה מתייחסת לקלף שלה. אבל אולי אש שחורה היא כל מה שנאמר בסיפור, ואש לבנה היא מה שאנחנו חייבים לגלות או לדמיין. אולי אש שחורה היא מה שניתן לראות, ואש לבנה היא מה שצריך להרגיש. האש השחורה היא ה'יש', ההוויה, של עולמנו הגלוי, הדינמי והשופע, והאש הלבנה היא האין סוף, האין המובן שממנו נובע הכל
מה שברור מהמטאפורה הזאת הוא שגם האותיות וגם המרחב הם אש - שניהם תורה, שניהם חשובים, והאש הלבנה היא לא רק מרחב שעליו יכולה להתגבש אש שחורה. התלמוד מלמד שאותיות בספר תורה חייבות להיות מוקפות לחלוטין בקלף ריק מכל צדדיהן כדי להיות כשרות. באופן דומה, האש הלבנה של השבת, עם הזמנתה להפסיק את עיסוקינו ופשוט לנוח, מקיפה ומעניקה קדושה לשבוע העבודה שלנו
אני חושבת על מדיטציה כעל סוג של אש לבנה לאש השחורה של תורות חוכמה או תפילה. התפילות והמילים שלי עמוקות יותר ומחוברות יותר ללב לאחר שעשיתי מדיטציה, נוגעות במהות הקדושה שיכולה לצוץ כשאני מפנה מקום פשוט להיות
בספר הזוהר משווים את האש הלבנה והשחורה, לתכונות האלוהיות של חסד ודין. תכונות אלה, המתמזגות באופן דינמי כמו האותיות החקוקות על הלוחות שלהן, קיימות בסימביוזה ומחייבות זו את זו ליצור שלם ממשי. האש השחורה של הגבול והמבנה יוצרת מרחב לחוות את האש הלבנה של השראה, יצירתיות ויופי. והאש הלבנה של החיים, על כל המסתורין וחוסר הגבולות שלה, היא זו שמעניקה למבנים האלה את משמעותם. לאחר שמשה מקבל את הלוחות הללו, אנו מצווים לשמור את השבת, שכן ‘וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י שָׁבַ֖ת וַיִּנָּפַֽשׁ’ (שמות, ל"א, יז)
בשבת זו, מי ייתן וגם אנחנו נירגע אל תוך האש הלבנה של המנוחה, של ההוויה הפשוטה, ונאפשר לה לחדש את נשמתנו
