תצווה
מה הופך משהו לנצחי
הארת השבוע
מאת הרבה ד”ר מירה נשמה וייל, מורה באור הלב
פסוק הפתיחה של פרשת תצווה מתאר את מצוות המנורה הבוערת תמיד במשכן: 'וְיִקְח֨וּ אֵלֶ֜יךָ שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ כָּתִ֖ית לַמָּא֑וֹר לְהַֽעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִֽיד.' הביטוי 'נר תמיד', אור נצחי, נשמע כמו אוקסימורון: מעצם הגדרתה, להבה היא בת חלוף. למעשה, זו עשויה להיות ההגדרה של הארעי: עצם החיות שלו היא שצורכת אותו. מדוע, אם כן, היא תיקרא 'הלהבה הנצחית'? כפי שמציין רש"י, זה, ממש כמו 'קורבן תמיד', הזבח הנצחי, סוג של קורבן המוקרב במקדש פעמיים ביום. התמיד כאן לא אומר שיש משהו בלתי ניתן לשינוי שתמיד נמצא שם. במקום זאת, הכוונה שהוא מוצע 'מיום ליום'. מה שהופך משהו ל'נצחי', מתמשך, הוא חזרה עקבית.
גישה לאינסוף, עבור בני אדם, יכולה לקרות ברגע. אלה רגעים של התעלות - כשאנחנו מקשיבים למוזיקה, כשאנחנו רוקדים, עושים אהבה, כשאנחנו מסתכלים על הילד שלנו, כשאנחנו חווים נוכחות עמוקה, במדיטציה או ברגעים של יצירתיות. אלה חוויות של נצח.
אבל יצירת הנצח דורשת עקביות. הלהבה צריכה להתלקח מחדש ללא הרף. 'תמיד', במישור הקיומי הזה, הוא קריאה ליצירה מתמדת מחדש. הגוף יהיה עייף, רעב וצמא. הוא יצטרך לקבל, שוב ושוב, שינה, מזון ומים. את זה אנו מזכירים בכל פעם שאנו צמים, כפי שחלקנו נעשה זמן קצר לפני חגיגת פורים
במדיטציה ובמיינדפולנס של חיי היומיום, אנו לומדים לחזור לתרגל, שוב ושוב. אנחנו לומדים לחדש את הנוכחות שלנו, שוב ושוב. הנצח עשוי ממחוות חוזרות ונשנות. שום מחווה אינה קטנה מכדי להיות נשגבת. כאשר אנו נושמים באופן מודע, יש לנו גישה לנצח
