בשלח
מה קורה על סף השחרור
הארת השבוע
מאת הרב ד"ר ג'יימס ג'ייקובסון מייזלס, מייסד אור הלב
פרשת בשלח מתחילה בכך שבני ישראל יוצאים ממצרים ומחנים בפִּי הַחִירֹת (שמות י"ד, ב). אלא שאז, 'וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו, אֶל-הָעָם, וַיֹּאמְרוּ מַה-זֹּאת עָשִׂינוּ, כִּי-שִׁלַּחְנוּ אֶת-יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ', 'וַיִּרְדֹּף, אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' (שמות י"ד ה, ח). אולי זה מרגיש מוכר? אנחנו עובדים על דפוס, אנחנו מרגישים שאנחנו מפתחים איזשהו חופש סביבו, ואז פתאום הוא שוב רודף אחרינו. על סף השחרור חוזרים דפוסים ישנים שאינם מוכנים לוותר על תפקידם, ונלחמים על מקומם במערכת שלנו. אנחנו משתפרים ביחס שלנו לכעס, חרדה, בושה, או כל דבר אחר שאנחנו עובדים איתו, ואז משהו מפעיל אותנו, ואנחנו מרגישים שאנחנו שוב נרדפים ומובסים, נדחקים חזרה למצב העבדות המקורי שלנו, בדיוק כשחשבנו שאנחנו הופכים לחופשיים. כאשר אנו רואים זאת, אנו יכולים להתייאש כפי שבני ישראל עושים כאשר הם רואים את המצרים באים אחריהם. 'וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-יְהוָה. יא וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר: מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. יב הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם: כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר' (שמות י"ד י'-יא'). האם אנחנו לא עושים את אותו הדבר לפעמים? לנוכח חזרתו של דפוס, או כישלוננו לכאורה להשתפר, אנו יכולים להיות מיואשים ומתוסכלים, משוכנעים שעבודת השחרור שלנו היא אשליה, כזו שכואבת ומתעתעת, ואנו כמהים לחזור לנוחות הכוזבת של הדפוסים הישנים שלנו
ובכל זאת, זה מוזר. אלה הם אותם בני ישראל שראו את עשר המכות ואת כוחו האדיר של אלוהים, פשוטו כמשמעו. עם זאת, למרות חוויות אלה, כאשר הם מרגישים מפוחדים, אבודים ומובסים, אמונתם נוטשת אותם. אז גם אנחנו אולי ראינו את הכוח הקונקרטי של התרגול שלנו, טעמנו את השחרור, ובכל זאת כשאנחנו מרגישים שננטשנו על ידו, פתאום הביטחון שלנו בדרכנו יכול להיעלם
אבל התשובה, אומרת התורה, היא פשוטה. זה, כפי שאלן לו מנסח זאת, להיות דומם ולצאת לדרך. לבני ישראל נאמר: 'אַל-תִּירָאוּ-הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת יְהוָה, אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם', וגם 'וְיִסָּֽעוּ' (שמות י"ד, י"ג, ט"ו). אנו עוצרים ומצייתים בנוכחות ובעדות לנוכחות האלוהות, למשהו רחב וגדול יותר מדפוסים משעבדים. אנו מחדשים את היכרותנו עם הכוח שהוא מעבר למה שנראה אפשרי בשלב הקטן, הצר והמשועבד הזה, כוח השחרור. ואז אנחנו מתקדמים. אנחנו עוזבים את הדפוסים האלה. אנחנו פועלים כי בסופו של דבר זה תלוי בנו; עלינו להביא את ישועתנו; עלינו לחצות את הים, גם אם האלוהי מראה לנו את הדרך. ואז, אולי, נזכור בפעם הבאה כשצבאו של פרעה חוזר שיש מוצא, שנוכל להקדיש את עצמנו שוב לשחרור, ולמרות שאולי נפלנו, הדרך לחופש מונחת לפנינו
