שמות
האם אנו יכולים למצוא את האיזון בין זיכרון להוויה
הארת השבוע
מאת מורן פלד, מורה באור הלב
אחד המפתחות להבנת השילוב בין יהדות למדיטציה, נוכח דווקא בפרשת השבוע שלנו, פרשת שמות, בשני שמותיו של האל. בסנה הבוער נגלה האל למשה ושולח אותו לשליחותו – הוצאת עם ישראל ממצרים. תחילה מציג האל את עצמו כ- 'אֱלֹהֵי אָבִיךָ, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק, וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב' (שמות ג, פס' ו). ולאחר שמשה מתעקש לדעת את שמו המדויק של האל, נאמר לו כי שמו הוא: 'אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה' (שמות ג, יד)
הדרך שלנו לחוויה רוחנית סלולה באמצעות שני נתיבים אלה: נתיב הזיכרון של האל ומעשיו, פעולותיו והשפעתו על הדורות הקודמים, ונתיב ההוויה – חוויה פתוחה ובלתי מוגדרת, שמאופיינת במה שקורה כאן ועכשיו
כל מדיטציה יונקת ונשענת על שני יסודות אלה. גם במקרים שבהם נדמה לנו שמדובר בהוויה בלבד, במודעות להווה, חפה ונקיה מתוכן ומזיכרון – הרי שהיא נשענת בהכרח על תרבות, מסורת ותוכן כלשהם
הטקסים היהודיים מקיימים קשר הדוק עם הזיכרון. בין אם זה זיכרון היסטורי, או אם מדובר בהנחיות שאנחנו מקבלים בירושה מהדורות הקודמים. אך בנוסף שואף כל טקס לעבר האין, אל חיבור רוחני וחוויה של נוכחות, שהיא ריקה מזיכרון וממסורת
למה אי אפשר לוותר על הזיכרון ופשוט להיות במוחלט? לשם מה צריך טקסים, קידוש, חגים? התרבות היהודית, סיפורי היסוד, הטקסים, קבלת השבת, התפילה – הם כלים תרבותיים הכרחיים כדי שאפשר יהיה להביא ולהנכיח את ההוויה בעולם. גם בתרבויות מדיטציה אחרות, דוגמת הזן-בודהיזם – קיים חלק חזק בתרגול של התבססות על מסורות ופרקטיקות מהעבר, אמונות מסורתיות ומעשי חכמים מהעבר
זיכרון והוויה, כשמותיו של האל בפרשה, מתווים לנו נתיב מאוזן של תרגול. במקום שבו אנו חשים בנוכחות יתר של הזיכרון, של תוכן, של אסור ומותר – נחפש את ההוויה. ובמקום שבו ישנה הוויה, מודעות להווה, מודעות לגוף, טיפוח של ריכוז, טיפוח של רגשות מיטיבים – ניתמך על ידי המסגרת של הזיכרון והמסורת היהודית
